אה, הדג היבש הזה! ענבר, רך, עמיד. והריח! ממנו, מייד גור דג גורמה, והבטן מתחילה לרעוד בציפייה מתוקה! מעדן כזה חייב להיות מושר בשירה, מונצח ביצירות מופת של סרטים!
יש יוצרי קולנוע שעושים זאת, וסצנות עם דג מלאי הופכות לחלק מהסיפור.
קחו למשל את הסרטים הסובייטים הישנים והטובים.
"חתונה ברובין"
הגיבור הצעיר, המקסים והיפה רצחני של ניקולאי סליצ'נקו מנחם ילדה בוכה:
- אזרח, תפסיק את העסק הרטוב הזה! עדיף לנסות את האיל - מלוח! אתה השיניים שלה, השיניים!
בסרט זה יש דיאלוג מפורסם בפאב (בכיכובם של לאוניד קורבלב ואבג'י לאונוב):
ראם?
- וובלה.
- טרי?
- עזור לעצמך.
בשנים הסובייטיות לא ניתן היה לקנות בחנות חנות מתאבון כזה לבירה באופן חופשי. ובירה בלי דג זה כמו ליל כלולות בלי כלה. איך לא לשתף אם עיניים כאלה מנוגדות?
אתה צריך להיות אליל חסר רגישות בכדי ליהנות ממוצר כזה לבד בנוכחות חובב בירה אחר. לטפל במקק זה מעשה ששווה הרבה. תנועת תגובה באה אחריה: המקק שלך - הוודקה שלי. כך נולדת חברות גברית אמיתית.
כאן גם דגים מיובשים קיבלו תפקיד כוכב.
הבמאי הראשי של הסרט, ולדימיר מנשוב, חברים מאסטראחאן שיגרו מקקח ולברח רגע לפני שהוא מתכוון לצלם את הפרק המפורסם עם גושה וקוליה. וכנראה, חשבתי איך לעשות את הצילומים האמנותיים ביותר, שבהם שני גברים יושבים, שותים ומדברים "לכל החיים".
והנה דג כל כך משגע. כן, זה מזהיר!
גושה וקוליה דיברו על אירועים בעולם, על מעמדם האישי של גברים. והם דפקו את הדניסון המסכן שעל השולחן כך שהשכנים הזקנים הערניים הציצו בזהירות לחדרם - האם מישהו יהרג?
אניני טעם מבינים כי דגי צבי מכים להתרככות. כדי להקל על הניקוי.
"נו רגע, רגע!"
קריקטורה זו אהובה על ילדים ומבוגרים כאחד.
הזאב יושב מול הטלוויזיה וצופה בכדורגל. לאושר מוחלט, הוא באמת רוצה ליהנות מדגים יבשים. היא נתקלה בו חזק מדי. הוא רואה את העין, והשן רדומה!
והוא התחיל להכות אותה כמו שגושא וקוליה הרכיבו. ועל השולחן, על אדן החלון, וגם בטלוויזיה. הוא סידר מסלול, אבל הדגים לא הפכו רכים יותר. מה לעשות, גורלו של הזאב הוא כזה. אבל הוא לא חווה לעג לעג מתוחכם יותר בשום סדרה.
דגים יבשים זה הכל שלנו.
