משל-סיפור על אהבה וקלות דעת, על תחושת פרופורציות וחוסר מעצורים, על אמונה וחוסר אמון.
בימי קדם הייתה בעיר אחת מזרקה שהמים שלה היו רכוש נפלא - כולם, לאחר ששתו ספל מהמים האלה (אבל רק ספל אחד!), הפך למאוהב במזל: מצא את בן זוגו, החזיר אהוב אבוד (מאהב), זכה להבנה של הדרך אל הלב. עד כה אדם בלתי נגיש. למותר לציין שהעלייה לרגל למזרקה לא נעצרה יום או לילה?
ניסים התרחשו: הצעיר, שפשף את שפתיו, הושיט ספל לנערה שעמדה בתור לפניו, שאליה לא הקדיש תשומת לב קלה ביותר במשך שעות רבות של המתנה - ולא הצליח להוריד את עיניו ממנה, והילדה, בלי אפילו שתתה מים, ענתה לאהובתו הביטו באותו מבט קורן, והם הלכו יחד, יד ביד.
מאהב אחר אומלל שהתייסר מצער, בקושי רוקן את הספל, היכה את עצמו על המצח וקרא "אה, אני אידיוט! אלא !!! "הוא טס לאוכף ודהר, לא פנה בדרך אל המקום בו חיכתה לו העוזרת הגאה יתר על המידה, מתפלל ללא הרף שזה יעלה על דעתה של אהובה ללכת למזרקה.
כמה פשוט כל בעיות האהבה נפתרו באותה תקופה מבורכת!
כל מי שהחליט לטעום את מי הקסם הכיר את החוק בתקיפות: אתה יכול לפנות למזרקה רק פעם אחת בחייך. יתכן שהחוק הלא כתוב הזה יופר (אנשים נוטים להפר את החוקים), אך לא היה בכך צורך. אכן, האהבה ששלטה בלב קהילת הסקרמנט הפכה אותו לחכם, וחוכמה זו הספיקה לשניים, לכל החיים - כי בסיס האהבה אינו אלא חוכמה.
עם זאת היו סקפטים שהאמינו כי האמונה במזרקה היא פשוט אמונה טפלה, והוא עוזר מכיוון שהוא שהחליט לפנות לעזרתו כבר היה בשל כלפי פנים לאהבה אחת אמיתית.
יהיה אשר יהא, המזרקה נהגה, אנשים זכו לאושר, שבעזרת המזרקה ומי בלעדיה, הם ברי מזל, חכמים מטבעם.
בכל מקרה, כולם ידעו שאם משהו רע קרה בחיים האישיים של האדם, אתה תמיד יכול לתקן את זה, אבל מכיוון שאפשר לעשות זאת רק פעם אחת ורק עבור אדם אחד, עליך להיות מאוד זהיר וקשוב לכל אדם, וגם לעצמך כדי לא לטעות בבחירת הגורל שלך.
אולי התקופות ההן היו תקופת הזהב.
אך הזמן עבר ואנשים בהדרגה התרגלו לרעיון שהמזרקה היא נטולת בעיות, לכן, זהירות ביחסים עם יקיריהם אינה כה חשובה: שום דבר לא משחית שום דבר כמו אמינות. קלות הדעת פגעה בלבם יותר ויותר.
האהבה עצמה בלבבות אלה איבדה את קדושתה והפכה לנושא המשחק. אחרי הכל, הזכייה בהחלט מובטחת! חלקם כבר דיברו על כך שהחוק שמבטיח לכל אחד ואהבה לקבר הוא טרי, והמים הקדושים הם מליחים ואינם מרווים צמא. צמא לגיוון וריגוש.
ופעם הגיע למזרקה אביר בגיל העמידה, שהיה מנוסה כבר בטורנירי אהבה, אך עד שנים בוגרות ובלי לדעת אושר באהבה.
הוא לא רצה לעמוד בתור ולחכות בהכנעה לנס, צחק, דחף את הקהל ועם ידו עטופה בכפפת פלדה מבריקה, תפס ספל. "אני שותה את הכוס הזו לכבוד כל הנשים היפות שאני רואה כאן!" הוא הכריז ומזג במהירות את תוכן הספל לפיו.
ואז מילא אותה פעם שנייה והודיע: "ואני שותה את הכוס הזו לכבוד הנשים שאהבתי בעבר!".
ולפני שהקהל התנשף מקודש כזה, האביר הכניס ספל מתחת לנחל בפעם השלישית. "ואני מנקז את הכוס הזו לכבוד אותן אינספור נשים אשר אהבתי בעתיד!" - אמר - ושתה.
והרעם לא היכה מהשמיים, והשמש לא דעכה, והמזרקה לא התייבשה! יתרה מזאת, כל הנשים העומדות בתור התבוננו באביר החצוף בהנאה, כמעט באהבה: גם כפריים צעירים שהגיעו לראשונה לעיר, וגם מטריונים בוגרים שהגיעו למזרקה כדי לעשות שלום עם בעליהם, וגם בתולות זקנות ומכוערות שבלי עזרה סביר להניח שהמזרקה לא תבריק משהו בחיים האישיים.
האביר, מרוצה מההשפעה, סובב את שפמו, עשה לגברות עט - ורק הן ראו אותו. כן, והאם הוא? אולי זה היה תעתוע, פנטום - המסורת שותקת בעניין זה, מכיוון שאיש מעולם לא ידע דבר על גורלו של האביר.
כן, זה לא משנה. מפתה הנחש הוא דמות אלגורית, ונראה כי אדם וחוה הם אבות אבותינו, ואנחנו אנשים אמיתיים, ואותם היינו צריכים להתנתק מהדייסה.
לאחר היעלמותו של האביר, הבלבול סחף את הקהל. כולם גם רצו לשתות יותר מספל אחד, ובמהירות! נחנקים ודחפו אנשים מיהרו למזרקה, למען הזכות לתפוס את הספל תחילה, גברים רבים שלפו את חרבותיהם, והנשים תפסו אחת את שערה של השנייה, ומלחמה אמיתית החלה. הכל עם כולם. בשם האהבה.
ורק כאשר הקורבנות הראשונים נפלו למזרקה, והמים הצלולים נהיו ארגמניים בדם, מישהו צעק: "חכה! מה אנחנו עושים ?! "אנשים נעצרו ובהה באימה אל מקור האושר המחולל ...
הגוויות הוצאו בחיפזון מהמזרקה ונלקחו כדי לא להביך את מצפונם, והחלו לחכות עד שמים נקיים ישטפו את הדם. "שום דבר", כולם חשבו, "כעת תנקה המזרקה, ולעולם לא נתחיל להפר את החוק." אבל הדם שנשפך לא נשטף, כי מי המזרקה עצמה הפכו לדם.
כמעט אף אחד לא העז לטעום אותו, למעט בודדים שלא הבינו מה עשו. מהם יצא שבט הערפדים. השאר נפרדו מפוזרים, כל אחד עם כאב מרתק בנפש, בבוז כלפי עצמו ועל כל המשתתפים בפעולה המטורפת.
מאז, דבר לא עזר לאנשים מאוהבים. הם נותרים למכשירים שלהם, ורק מי שזוכר את המסורת והחוק מצליח למצוא אושר. שכן הספקנים צדקו: העניין אינו במזרקה, אלא בבגרות רוחנית וחוכמה טבעית.
ובקלות האהבה ניתנת רק באגדה ...
