בפסיכולוגיה של ילדים, תוקפנות היא התנהגות של ילד הגורמת נזק גופני, פסיכולוגי או אובייקטיבי לאדם, אובייקט או סביבה אחרים, גם אם הניסיון לגרום נזק נכשל.
ביטוי התוקפנות יכול להתרחש בדרכים שונות, כולל התעללות מילולית, נזק לרכוש אישי ומגע פיזי. על פי הממצאים, ילדים עם התנהגות אגרסיבית נוטים להיות עצבניים, אימפולסיביים וחסרי מנוחה.
כרגע אין תשובה אחת על הגורמים לאגרסיביות אצל ילדים. פסיכולוגים רבים מאמינים כי התנהגות היא בעיה מולדת ויצרית. אחרים טוענים כי אובדן הערכים המקובלים באופן אוניברסאלי, שינוי בעקרונות המשפחה המסורתית, אי הורות מספקת ורחוק חברתי מובילים לביטוי של תוקפנות אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים. תוקפנות בקרב ילדים מתואמת על רקע האבטלה במשפחה, אי שקט ברחובות, פשע והפרעות פסיכיאטריות.
צורות ומטרות תוקפנות אצל ילדים
כרגע, מומחים מבחינים בין צורות, יעדים וסוגי תוקפנות שונים. התנהגות יכולה ללבוש צורות שונות:
• גופני;
• מילולית;
• נפשי;
• רגשי.
ניתן להתגרות בה להשגת יעדים שונים:
• להביע כעס או עוינות;
• לקבוע עליונות;
• להפחיד אחרים;
• להשיג את המטרה;
• להיות התשובה לפחד;
• להיות תגובה לכאב.
פסיכולוגים מודרניים מבחינים בשני סוגים של תוקפנות אצל ילד:
• אימפולסיבית - רגשית, מבוצעת בשלב האפקט. תוקפנות מאופיינת ברגשות עזים, בכעס בלתי נשלט, במצב היסטרי. צורת התנהגות זו אינה מתוכננת, היא מתרחשת ומתרחשת בלהט הרגע.
• מכשיר - טורף. תוקפנות מאופיינת על ידי מניפולציות שונות שמטרתן להשיג מטרה חשובה יותר. תוקפנות אינסטרומנטלית היא לרוב פעולה מתוכננת והיא קיימת כאמצעי למטרה. הגורם לאי נוחות לאדם אחר, כמו שבירת צעצוע, הילד עובר למטרה - קונה לעצמו צעצוע חדש ומעניין יותר.
נצפה שילדים עם רמות התפתחות נמוכות יותר מועדים לתוקפנות אימפולסיבית לא מתוכננת. ילדים שמפגינים תוקפנות טורפת - יודעים לנהל, לתכנן ולהשיג את מטרתם באופן מכוון באמצעות תוקפנות.
בפסיכולוגיה יש הבדל בין רמות התוקפנות אצל בנים ובנות. בנים כמעט תמיד יותר אגרסיביים מבנות. ילדים גדולים הם אגרסיביים יותר מילדים קטנים. ילדים פעילים ואובססיביים הם אגרסיביים יותר מפאסיבי או רגועים מאוד.
בילדים בכל קבוצות הגיל, התנהגות תוקפנית היא דרך עוצמתית להעביר את רצונותיהם לאחרים, כמו גם השיטה לבטא את אהביהם ולא אהביהם.
גורם לתוקפנות אצל ילדים בגילאים שונים
• גיל תינוקות. תינוקות הם אגרסיביים כשהם רעבים מאוד, הם במצב לא נוח במיוחד, סובלים מפחד, חוסר נקודה או כאב. הורים יכולים לקבוע כי ניתן לשפוט את תוקפנות התינוקות לפי נפח וטון הקול. אולם דעה זו שגויה. תינוק בוכה - זו הגנה, זו דרך של תקשורת, העברת רגשות וצרכים. לא ניתן לכנות זאת ביטוי לתוקפנות.
• גיל התינוק. פירורים מגיל שנתיים עד ארבעה מראים התפרצויות תוקפנות על ידי היסטריה, וגורמים לכאב אצל בני גילם, מבוגרים, פגיעה בצעצועים ורהיטים. לרוב, התוקפנות בגיל זה היא כלפי מבוגרים, כדרך להשיג מטרה. תוקפנות דיבור מאפשרת לך להגדיל את אוצר המילים של הילד.
• גיל הגן. ילדים מגיל 4 עד 6 יכולים להיות עוינים לאחיהם ואחיותיהם, כמו גם בני גילם. בשל האינטראקציה החברתית של ילדים מופיעים תרעומת דמיון ואמיתית. הם גורמים לילד לעמוד בפני עצמו וגורמים לכעס התוקף - תוקפנות.
תוקפנות אצל ילד ונטייה לאלימות
אם ילד בגיל הרך מתנהג בעוינות עם ילדים, מבוגרים ואפילו בעלי חיים מוכרים, הוא לרוב רגיש-יתר, נוגע ללב, נרגז במהירות ולא יכול להירגע במשך זמן רב, יתכן שיש לו נטייה להתנהגות אלימה.
ילד בגיל הרך טרם למד להיות אחראי להתנהגות וככלל מאשים אחרים במעשיהם. על ההורים לשים לב היטב ולנקוט צעדים מתקנים.
ילדי הגן נוטים לקיים תקופות קצרות של התנהגות אגרסיבית, מכיוון שהם לא מבינים שהם מזיקים, עייפים או לחוצים. אם ההתנהגות נמשכת מספר שבועות, על ההורים להתייעץ עם הרופא והפסיכולוג שלהם ולמגר את הבעיה.
גורמים המגדילים את הסיכון להתנהגות אלימה
ההורים והמורים צריכים להיות קשובים במיוחד אם:
• הילד נפגע מהתעללות גופנית ומינית;
• הייתה אלימות במשפחה;
• אם הילד רואה באופן קבוע אלימות במסך הטלוויזיה, בתקשורת, עם שכנים המתגוררים בשכונה;
• אם הורים משתמשים בסמים ואלכוהול;
• אם קיימת כלי נשק בבית;
• אם המשפחה היא בעלת הכנסה נמוכה, חווה תקופה מלחיצה, נמצאת על סף פירוק נישואין;
• אם ההורות היא אם חד הורית, הורים שאיבדו את מקום עבודתם;
• אם הייתה פגיעה מוחית.
הורים יכולים ללמד ילד להיות סובלני ולנהל את רגשותיו. עם זאת, אם ההורים מביעים בגלוי את כעסם כלפי הילד, מפגינים אסרטיביות גסה ועצבנות, הילד ילך על פי הדוגמא של ההורים ולא יהיה אחראי להתנהגותם. הורות אחראית אינה סובלת שום סוג של אלימות ומונעת זאת בכל דרך אפשרית.
ממריצים לתוקפנות אצל ילד
פסיכולוגים אומרים שכשילדים מאבדים את הדיאלוג שלהם עם בני גילם הם מרגישים מתוחים, מפוחדים ומבודדים. זה המקרה כאשר תוקפנות כלפי בני גילם, אפילו זרים, יכולה להתבטא בטעות. על ההורים להיות קשובים להתנהגות הילד ובזמן להפסיק כל ניסיונות להתנהגות אגרסיבית. כאשר ילדים מתגברים על תחושת הבידוד הם הופכים ידידותיים ואינם מראים תוקפנות.
תוקפנות יכולה להיות תוצר לוואי של הורות לקויה. אם ילד אינו זוכה לתשומת לב הנדרשת מההורים, ממורים ומבני גילו, כמו גם שהוא מתעלל, הוא הופך להיות לא סוער ואגרסיבי. אם הורים מתעלמים מההתנהגות או מחשיבים אותה ללא ידיעה כרגילה, הדבר עלול לעודד את התוקפנות.
אצל ילדים רבים התנהגות תוקפנית היא סימפטום לשלב המאני של הפרעה דו קוטבית. זה יכול להתבטא על ידי עצבנות שהתפתחה על רקע הדיכאון.
לפעמים ילדים אגרסיביים כלפי בני גילם בגלל פחד או חשד. הפרעה זו מתרחשת כאשר קיימים סכיזופרניה, פרנויה או מצבים פסיכוטיים אחרים.
תוקפנות יכולה להיות גם תוצר לוואי של חוסר יכולת להתמודד עם רגשות, בעיקר אכזבה. ההפרעה נמצאת אצל ילדים אוטיסטים ומפגרים שכלית. ילדים כאלה, אם הם מאוכזבים ממשהו, אינם יכולים לתקן רגשות, לספר ביעילות על המצב הנוכחי, לפיכך, מראים תוקפנות.
ילדים עם תסמונת הפרעות קשב וריכוז או הפרעות הרסניות אחרות יכולים להראות התנהגות אגרסיבית על רקע אי הבנה ואימפולסיביות, במיוחד כאשר מופרים עקרונות חברתיים.
ילד אגרסיבי: מה לעשות - עצות מפסיכולוגים
פסיכולוגים אומרים: על מנת לבטל התנהגות תוקפנית, יש לקבוע את הגורם העיקרי והגורמים הבסיסיים - ממריצים לתוקפנות.
ואז לימדו את ההורים דרכים יעילות לשלוט בהתנהגותו של הילד, ללא שמץ של תוקפנות או ענישה. חשוב ליצור קשר חיובי עם הילד, לעודד התנהגות טובה ולא להתמקד רק ברגעי חינוך קשים.
יש ליצור את המשפחה ולכבד כללי התנהגות מיוחדים המתאימים לגיל הילד, מעגל פנימי סביר ומשמעותי. על ההורים ללמוד להיות הגיוניים בהתנהגות וקבלת ההחלטות. שמור על היכולת להחזיק ברגשות בכל מצב, אפילו במצבים הכי לא צפויים.
מחקרים הראו כי ענישה גופנית אינה פותרת, אך מחמירה את בעיית ההתנהגות האגרסיבית. אם ההורים מפעילים ענישה במשפחה, הילדים:
• לא יודעים לשלוט בהתנהגותם;
• לחוש תחושה של פחד ופחד לאי ציות להוריהם, אך לעתים קרובות יותר הם מציקים להם;
• סיכון מוגבר ללקות בהפרעות נפשיות עם בריאות מבוגרים;
• להיות רגישים לאלימות, להציק לבני הזוג לעתיד, לילדיהם;
• לאבד את איכות היחסים עם ההורים.
פסיכולוגים מאמינים כי הבעיה השכיחה של כל ההורים היא שילדים נלחמים עם אחיות ואחים והם אגרסיביים כלפי ילדים לא מוכרים. בילדות לרוב יש ילדים חילוקי דעות וקונפליקטים. לילדים יש צרכים, רצונות ודרכים שונות לעשות דברים - מאפיין זה הופך אותם למיוחדים.
על ההורים ללמד ילדים לשלוט בכישורי ניהול התנהגותי חברתי ורגשי. אם ילד אוהב היאבקות והוא פעיל מאוד, הורים יכולים להזמין אותו לקחת אומנויות לחימה, ג'ודו, כל סוג של היאבקות. ספורט ילמד את הקמצון הקטן את דרכי המאבק הנכונות, שיטות הגנה עצמית בטוחות.
בגיל הגן יש ללמד ילדים למצוא דרכים שלוות למניעת תוקפנות. לעזור להם להביע נכון את רגשותיהם, להבין את הצרכים הבסיסיים של אנשים אחרים, להבין ולהרגיש את הסביבה ואת הסביבה הנוכחית.
