אבותינו חיו בעולם שונה מזה המודרני. זה לא קשור למחשבים או לטלפונים ניידים, לא לאינטרנט מהיר או יתרונות אחרים של התרבות. העולם עצמו, בראשם, היה שונה לחלוטין. על פי המקורות ששרדו, אנו אוספים טיפין טיפין את שכבות התרבות האבודות שלפני אלף שנה. סגידה לבעלי חיים וצמחים, תופעות מזג אוויר או אנשים בעלי כוח אלוהי. זה הסיפור שלנו, מקורותיהן של מסורות ודפוסי התנהגות.
אנו חוששים אינסטינקטיבית מהלא נודע, נותנים לו מרכיב מיסטי. זכרו שבילדות, אחרי שצפו ב"אימה ", היה מפחיד לכבות את האורות. או הצלליות בחושך שהתודעה המבוהלת שלנו ציירה. אבות אבותינו חוו דבר דומה וצפו בתופעות טבע.
שביתות ברק או ערימות של רעמים, צמחים פורחים או נבולתם, כולם ניסו למצוא הסבר לכך. הסבר זה היה רוחות ואלים, שבכוחם היו החיים עצמם והמוות. הם היו בעלי אינטליגנציה ואופי, מה שאומר שהם יכולים להיות תומכים או להפך, כועסים. אבל איך לפייס את היצור עליו תלוי קיומכם? כמו גם אדם - מתנות. אז היו ניסיונות לנצח את הרוחות בתקווה למזג אוויר טוב, גשמים כבדים ותנובות.
לפני היעלמותם היו האצטקים תרבות מפותחת למדי. הם חיו על שטחה של מקסיקו המודרנית והתפרסמו לא כל כך עם הפירמידות ולוחות השנה של סוף העולם, אלא עם קורבנות אקסטרווגנטיים.
כדאי להבהיר כי האצטקים לא ידעו מה הייתה הרנסנס ולא השתמשו בהישגי המהפכה הצרפתית. הם היו זרים למושג הזכויות הטבעיות ולמושג "ערך החיים".
כל מה שהם עשו התאים להיגיון של חייהם והיה רגיל לחלוטין. ולהיות קורבן זה כבוד, כי זה התגלמות של אלוהות.
הבסיס לחיי האצטקים הוא החקלאות. הישרדותה של העיר כולה תלויה בבציר טוב, מה שאומר שצריך לספק יבול גבוה בכל מחיר. לרוב עבדים שנלכדו בהתנחלויות אחרות הפכו לקורבנות מכובדים. לטקסים נעשה שימוש גם במבוגרים וגם בילדים.
אז, לקראת חג ספטמבר לכבוד תירס האלה (קרוב משפחה של תירס), האצטקים בחרו בילדה צעירה שלא הייתה בת יותר מגיל 14. שכן הטקס לא היה מתאים, אלא רק את ההקרבה היפה ביותר.
בגדי הילד היו מעוטרים בחפצים נושאיים: הם לבשו תכשיטי תירס, הקימו קרדית והבטיחו נוצה ירוקה. הכל נעשה למטרה היחידה לבגוד בדמותה של האלה לקורבן. במסווה זה היא נלקחה לבתים שם ביצעה הגברת הצעירה ריקוד פולחני. בערב אותו היום התאספו תושבי העיר במקדש, שם החל החלק הראשון של הטקס.
במקדש שוכן תא של התירס האלה, אשר בימים אלה עוטרו בנדיבות. התושבים הביאו זרעים ואוזניים של גידולים מעובדים. למוזיקה הבלתי פוסקת הופיע טור של כמרים במקדש שבמרכזו הייתה קורבן אלוהי.
הילדה עמדה על אלונקה מלאה זרעים ואוזניים, ואחריה ניגש אליה הכהן הגדול. הגל הראשון של המגל הפולחן חתך נעילת שיער ונוצה מראשה של הילדה. מתנות אלה הוצעו לפסל, ובתפילה הוצעו בתודה על הקציר הטוב. בחדר הקונצרטים הילדה ירדה מהאלונקה ויכלה לנוח.
בבוקר המשיך הטקס. הקורבן, המייצג את אלת התירס, עמד שוב על אלונקה. לשירים ומוסיקה פולחנית, הטור עבר לקדושת האל "חויטזילופוצ'לי" וחזר לחדר תירס האלה. הילד ירד מהאלונקה לרצפה מכוסה בירקות ודגני בוקר. לאחר מכן נכנסו כל תושבי העיר לתאים בזה אחר זה. את הטקס התחיל הזקנים שהגישו לצלוחיות דם יבש משלהם במתנה. כל אחד מהנכנסים לתאים הביע כבוד להתאמת האלוהות והתיישב על תחבולותיו (אנלוגי של כריעה).
בתום הטקס, התושבים נסעו הביתה, שם יכלו לנוח לפני שהם המשיכו בטקס. עד הערב החל השלב האחרון של החגיגה. הגלגול של האלה הוצף קטורת, הונח עם גבו על רצפה מרוצפת זרעים וחתך את ראשו. דם שפך מהפצע אל הספל ופיזר איתו את המנחות, פסל האלה, הקירות ורצפת חדריה. אחד הכמרים קרע את עור גופו של הילד ומשך אותו על עצמו. יחד עם העור שימשו גם תכשיטים שלה. ריקוד הטקסים האחרון החל בראשו כומר המכוסה בעור ילדים.
העקוב מדם לא פחות היה הטקס המוקדש לגבריות ופוריות. מבין האסירים נבחר הבחור הצעיר והיפה תואר. בדרך כלל נבחר לוחם משבט שבוי לתפקיד זה. בבחירת קורבן הם מונחו על ידי היעדר פגמים (צלקות, סימנים, פציעות) ורעיון היופי הגברי. בהיותו האישיות של האלוהות, התייחס לבחור בהתאם. במשך כל השנה הייתה לו גישה לאוכל הטוב ביותר, הוא תמיד היה מוקף בשומרים. בשעה זו לימדו את הקורבן נימוסים, שפה וניגון כלי נגינה. ארבעה חודשים לפני הטקס הועמדו לרשותו ארבע נשים.
ההקרבה התרחשה בראש אחת הפירמידות. על מזבח הבחור המסכן, נפתח החזה והלב הפועם עדיין נכרת. הגוף חסר החיים הושלך לקהל, שם כולם ניסו לטעום חלק מהבשר האלוהי. בשלב זה, הכהן השקה את עצמו בדם שנשאר בלב ואכל אותו.
למרות הפראות לכאורה, טקסים כאלה בוצעו עד המאה ה- XVI, עד לפלישת הכובשים. עם זאת, לא רק האצטקים התפרסמו בכך שהקריבו אנשים. במשך תקופה ארוכה בהודו, נערץ בדרך זו הפנתיאון האלוהי. לפני נטיעת הנצרות, חגיגות עקובות מדם היו פופולריות ברומא וביוון. המתפללים המטופשים ניתקו חלקים מגופם והשליכו אותם לקהל סוער. על פי האמונות, לתפוס את האוזן או האף של קנאי זה מזל טוב, אך בימינו, על פי המסורות הדתיות, המאמינים טועמים את דמו ובשרו של אלוהיהם.
אבל זה סיפור אחר ...
