זה קרה כל כך בחיים שב- 99% מיוזמי מערכות היחסים בחיי היו גברים, לא אני. מעולם לא הצלחתי להשיג מישהו שאהבתי. במקביל, היא התירה לגברים אליהם לא היו לה תחושות עמוקות - לטפל בי.
וככלל זה נגמר בעובדה שבאופן בלתי נמנע התאהבתי. ואז נזרקתי, בכיתי, סבלתי ונעלבתי מכל העולם. מילת המפתח "הייתה", מכיוון שכבר הייתה לי הבנה איך אני הופכת מאלילה לאישה היסטרית שנזרקת ללא הרף.
אז הכל בסדר.
שלב ראשון: "אני אלילה"
בשלב זה של מערכת היחסים אני נראית כמו מלכת שלג שלוקחת חיזור. ובשל העובדה שהגברים שדאגו לי, מעולם לא אהבתי - היה לי קל להישאר אדישים. התקופה הזו נפלאה, מכיוון שאתה צריך ודורש. הם נותנים לך פרחים, מפתיעים ומזכירים לך כל הזמן כמה אתה נפלא. שיחות טלפון סדירות, עניין איפה אני ומה אני עושה; רצון גובר לבלות איתי כמה שיותר זמן.
אני אפילו זוכר איך בחודש ינואר קיבלתי פרחים ממשתולי שלג. כשהם רצו בלילה לכדורים מהגרון, כשהצטננתי. כשעשיתי עיסוי כפות רגליים בסוף היום. וברגעים כאלה אתה מבין שהאיש הזה גורם לך אושר. ושהוא זקוק לך. לכן, מדוע לא להגביר את השפעתך עליו ולא לנסות להתחתן עם עצמך. וכאן מתחיל השלב השני - "אני חתול." כלומר, בהתחלה התנהגתי כמו חיה חסרת בית: דחקתי, הסתכלתי בעיניי בתחושת דבקות והתפעלות. ובהתנהגות כזו ציפיתי ש"הבעלים הפוטנציאלי "ייקח אותי הביתה. במילים אחרות, הוא יאפשר לך להתקרב יותר לטריטוריה שלו. וברגע שהשגתי את המיתוך הזה, יותר ויותר זה השתנה לנהמה ולשחרר טפרים.
מסתבר שהבנתי שהקשר כבר רציני, כך שניתן להראות שמשהו לא מתאים לי, ושיש לי רצונות ותלונות משלי. והתלונה העיקרית, ככלל, הייתה אחת - להחזיר לי את המדינה "אני אלת". אחרי הכל, נזכרתי באופן מושלם איך נהגו לדאוג לי, איך הם רצו לבלות איתי את כל זמני הפנוי. ועכשיו הכל הפך יציב ורגוע; תשוקה דהויה ורומנטיקה.
וההבנה שחסר לי תשומת לב התפתחה לשלב השלישי - "אני קיסוס אישה". רציתי כמו חריג, ואפילו דרשתי שגבר יבלה איתי את כל זמנו הפנוי.
היה לי קשה אפילו לקבל את העובדה שהוא היה צריך לעזוב לעבודה כדי להרוויח כסף, שאותו הוא אז יבזבז עלי.
פשוט השתגעתי כשהוא הלך לשחק כדורגל עם חברים בסופי שבוע. הייתי כולה קטנה ולא הספקתי את הזמן שבילינו יחד. ולאט לאט הגיע השלב האחרון.
שלב שני: "אני היסטרי"
התקופה הנוראה הזו נגרמה מהעובדה שנוספה פרנויה לרצון לבלות כמה שיותר זמן. בהתחלה נראה לי שהוא כבר לא נוסע לכדורגל, אלא לחברה חדשה. שהוא לא מתעייף כל כך בעבודה, כמו שהוא אומר לי. מהן הרגשות עליהם דיבר בתחילת הקשר שהוא הלך. לא האמנתי לאחת מדבריו.
הוא בא אליי - נשבענו, עזבנו - בכיתי וזרקתי את ה- sms שלו. בהתחלה היא צעקה בהיסטריה שאני כבר לא רוצה לראות אותו, שאזרוק את הדברים שלו ותחסל אותם מחיי.
אחרי שעה או שעתיים ביקשתי סליחה ועם דמעות בעיניים התחננתי לחזור אלי והבטחתי לתקן ולתקן.
באופן גס, ניתן לתאר את התקופה הזו בביטויים ששמע החבר שלי כמעט כל יום: "האם שכחת ממני משהו, האם שכחת ממני?"; "למה אתה לוקח לי כל כך הרבה זמן?"; "אין לך מצפון יבש כל כך להגיב ל- sms שלי?"; "אני לא יכול להבין, את, שאתה כל כך עייף שאתה לא רוצה לבלות איתי את הערב?"; "איך החלטת להישאר בסוף השבוע בבית, ולא לבוא אלי?"; "מה אתה הולך לחדר הכושר ולא אליי?"; "לך תזדיין ..."
אני עדיין זוכר בבירור שהתקופה הזו הובילה לכך שהצעיר שלי אמר לי את המשפט: "אתה יודע, ככל שאני מזהה אותך יותר, אני מוותר יותר." כמובן שאחרי המילים האלה נרגעתי קצת. הספקתי לכמה שבועות. ואז הכל חזר לתבנית ההתנהגות הישנה. כתוצאה מכך נפרדנו לקול ערימות של עלבונות ומילים פוגעות המופנות זה לזה. אז איש מעולם לא נעלב אותי בחיי.
הגרוע ביותר הגיע לאחר סיום הקשר. אחריהם לא יכולתי להיפגש עם אף אחד במשך שנה וחצי. אחרי הכל, היא ממש פחדה לבנות מערכות יחסים חדשות. רציתי ובאותו הזמן פחדתי להבין מה אני עושה לא בסדר.
ועם הזמן, היא הבינה שגבר הוא גם גבר; הוא זקוק לחופש, ואנחנו זקוקים לעיסוק בנפש וביכולת ללמוד באופן עצמאי כיצד להיות מאושרים. הבנתי בבירור שאני, מכיוון שאני לא יכול לאהוב את עצמי, אני רואה בגבר את המקור היחיד לחיובי. לכן אני דורש ממנו יותר ויותר ראיות לכך שאני כל כך נפלאה והיחידה בחייו.
הבנתי מאוחר מדי שאנחנו לא יכולים למצוא זוג נפש עד שמצאנו את הראשון. לכן העיקר להתחיל לאהוב ולהעריך את עצמך. וללא ספק, נשמה מאושרת אחת תמשוך אליה אחרת.
