אם מישהו בצעירותי היה אומר לי שאהפוך לאמא לשלושה ילדים, לעולם לא הייתי מאמין בזה והייתי פשוט צוחק בתגובה. ועכשיו אני אפילו לא יכול לדמיין איך הייתי חי בלי הנערה האהובה עלי. ההבדל בין כל ילדיי הוא בן 2.5. בעלי ואני לא ניסינו ספציפית, זה פשוט קרה. מכיוון שאין ילדים זהים, כך שאין לידה זהה. שלוש הלידות שלי היו גם שונות ובלתי נשכחות בדרכן שלהן. אני רוצה לשתף סיפורים עליהם. אולי החוויה שלי עבור מישהו תועיל.
לא משנה איך היה נראה בתחילת ההיריון הראשון, ש -9 חודשים הם כמעט נצח שלם, אך לא הספיק להסתכל אחורה, מכיוון שתקופת הלידה שנמסרה לי על ידי הרופא כבר התקרבה. וככל שהתקרב התאריך המותנה, כך הפכתי לחרדה יותר: האם התיק "החרד" עם כל הדרוש לבית החולים ליולדות מוכן, היו כל ההמלצות הדרושות לבעלה לרכישת דברים לתינוק, בהסכמה עם הרופא שילד ... באופן כללי , ככל שהסיבה קרובה יותר, חוויות ודאגות עצבניות יותר. עצור! צריך להירגע. בכל מקרה, לא משנה כמה תשתדלו, ללא ספק תשכחו משהו. עשיתי בדיוק את זה. לא, לא שכחתי, אבל נרגעתי.
החלטתי גם שאני באמת רוצה לקחת חלק בקניות לתינוק. אז מה אם זה רע! לבשתי כמעט 9 חודשים, אני ילדתי, וההנאה הגדולה ביותר - לבחור את הבגדים הראשונים לילד - תעבור לי ?! לא, דודקי! ולא משנה כמה בעלי ואמי שכנעו אותי, לא משנה איך הם אמרו שהם יבצעו בקפידה את הוראותיי, אני עמדתי עם החזה שלי, או יותר נכון הבטן המרשימה שלי. איזו שמחה זה היה לבחור בתיקים זעירים, אפודים, סליידרים, כובעים! לבסוף הם בחרו בעריסה, אבל לא הרשיתי לקנות טיולון, אבל בעלי הבטיח לי שהוא יקנה את הספציפית הזו שהראיתי לו. אפילו הטלפון מהמוכר לקח.
בתחושה של סיפוק והישגיות עמוקה חזרתי הביתה. אבל או שהלכתי יותר מדי באותו יום, או שהילד החליט שמכיוון שהכל כבר קנה, אתה יכול לצאת, וקרוב יותר ללילה קיבלתי מים. בכנות נבהלתי. גם כשבתחילת ההריון שכבתי על השימור, איתי במחלקה שכבה אישה עם ניתוח קיסרי מתוכנן. אז פתאום היא החלה בלידה מהירה. כאשר הועלתה במעלית למחלקת האבות, היא המשיכה לצרוח: "הרדמה, תני לי הרדמה!" והיכן ההרדמה, כאשר כבר היה לתינוק ראש! נשאם תוך 20 דקות. כשאתה בבית חולים יתכן וזה טוב, אבל כשאתה בבית ואתה צריך להגיע לבית החולים ליולדות ... באופן כללי, הסיפור התיישב בתוקף בראשי ופחדתי נורא שלא יהיה לי זמן להגיע לשם. ניסיתי לגשש עד הסוף (סליחה על פרטים כאלה) אם הראש הופיע.
זה לא נראה. כיוון שלא התייצבו עוד 8 שעות ארוכות, עייפות, שלאחריהן הרופא הפך להיות דרך מיושנת פשוט לסחוט ממני את התינוק. כפי שהתברר, הייתה לי שפכה של מים ויותר מ- 8 שעות של תקופת מים נטולת מים זה מסוכן, רעב חמצן יכול להתרחש. לא עשיתי הרדמה, ולכן נאלצתי לחוות את מכלול הרגשות הבלתי ניתן להביע. וכשהראו לי את הבן המיוחל, הראשונה הייתה המחשבה: חי! והשני: טוב שהכול סוף סוף נגמר! ובכיתי, אני מודה, לא עוד משמחת הלידה, אלא מתחושת הגאולה מכאב בלתי נסבל.
בסיפורי המבולבלים על כל זוועת הלידה המנוסה, הבעל הגיע למסקנה שאני כבר לא רוצה ילדים. אם להיות כנה, אני עצמי חשבתי כך בהתחלה. אבל שנינו טעינו.
אחרי שנתיים וחצי עברתי הריון שני. לאחר שלמדתי מניסיון מר, כמעט מייד, ברגע שהוצבתי בחדר הלידה, התחלתי לבקש ממני הרדמה אפידוראלית. "אישה, רגע! עדיין אין לך התכווצויות, אבל את כבר זקוקה להרדמה!" - הרופא בתפקיד תוכיח אותי. בסופו של דבר, בזמן הראוי, ניתנה לי הרדמה, לאחר שהזהיר אותי מכל ההשלכות האפשריות ואילץ לחתום על ההסכמה להליך. כמובן שפחדתי למדי: אם יש בדיחה, ההשלכות מההרדמה אפידוראלית יכולות להיות עד כאב ראש מתמיד או אפילו לשיתוק הגפיים. אבל הפחד מכאב בלידה הראשונה היה חזק יותר ואני, בהסתמך על הכישורים של הרופא המרדים, הסכמתי.
בשונה מהלידות הראשונות, שזכרתי כמו בחלום רע ובמצב שתוי למחצה, הפעם, בזכות אותה הרדמה, הייתי במוח מפוכח ובזיכרון ברור. הכאב, כמובן, היה, אך נסבל. וכשהראו לי את הבן השני, שמחתי בכנות ובכיתי, אבל כבר מאושר. נכון, הייתי צריך לדאוג כשאמרו לי לעבור מחדר הלידה לספה ופתאום לא הרגשתי את רגלי. בידיה כאדם נכה היא הסיטה אותם וחשבה בלב שוקע: הנה הם התוצאות האפשריות של הרדמה! אבל ההתרגשות שככה כשנגמרה ההרדמה והתחלתי להרגיש שוב את רגלי. ואחרי שנתיים וחצי נוספות, שוב היינו בבית החולים. אנו אומרים, מכיוון שבלידה, כמעט עד הסוף (כמעט העפתי אותו מהחדר) היה בעלי. הוא רופא במקצועו והוא עצמו לקח פעם אחת ללידה. ללידה הראשונה פחדתי מהכל, ואני עצמי רציתי שאהובתי תהיה קרובה, אבל אז בעלי סירב באופן מוחלט: "אני רק אסתדר, אני אהיה עצבני, אומר לרופאים מה לעשות." עכשיו, ממרום החוויה שלי, אני מאמין באומץ שלבעלים בחדר הלידה אין מה לעשות.
הפעם הראשונה תמיד מפחידה, מכיוון שאתה לא יודע מה מצפה לך ומה לעשות (כל הספרים שקראו והקורסים לפני הלידה שנשכחו איכשהו פתאום נשכחים ברגע הכי לא הולם). עם השנייה, ועוד יותר מכך, עם הסוגה השלישית זה לא כל כך מפחיד כמו מרגש. בכל זאת, הניסיון משפיע, אתה בטוח יותר בעצמך. וכאשר תקופת ההיריון כבר התקרבה לחודש ה -9, המחצית הטובה יותר שלי מביעה רצון להשתתף באופן אישי באירוע המרתק של לידה (נו, מי יבין את הגברים האלה !!!) באופן כללי, במהלך הלידה סירבתי בפשטות לעבור לכיסא היולדות, אדוקי לא עזב.
אחות שעוזרת בלידה שאלה אותי: "נו, את אמא מנוסה, את יודעת מה אתה לא צריך ללמד אותך? ואז בתיבה הבאה אחת יולדת את הרביעית, וצועקת לכל המחלקה: אני לא אני יודע! תגיד לי מה לעשות! " לאחר שפרצתי פנים חכמות, שאלתי במבוכה: "אתה אומר לי, בכל זאת, תגיד לי, אחרת שכחתי משהו ..." ברגע שנולדה הבת המיוחלת, שלחתי מייד את בעלי. הוא לא הספיק לחתוך את חבל הטבור, אך הוא שטף ושקל את התינוק. אביהם הטבוע של ילדים רבים מגאווה ושמחה זוהר ישירות! וכשהצוות הרפואי התחיל להזמין אותנו לבוא אליהם בפעם הרביעית, בעלי ואני חייכנו באופן מסתורי וענינו במקהלה: "נראה ..."
הערות
