איך בנות מהעורף מחפשות את אהוביהן? כמו כל הבנות הרגילות: עם פנס, גלאי מתכות ואת חפירה. אני מתלוצץ, אבל זה לא קל להסתדר בלי מכשירים של נשים גבירותיי גאוניות במחוז. אלא אם כן, דבר כזה כמו אהבה לא מתערב.
על נסיכים מהפרובינציה
אם אני אומר שבנות פרובינציות אינן בררניות מדי בבחירת מועמד ליד ולב, אתם, הקוראים היקרים, תזרקו לי אבנים? לא משנה כמה גדול אבן הריצוף בעט עטך החינני, אני עדיין אומר: לא משנה כמה חומר אפור נמצא במוחו, לא משנה מהו היקף המותניים שלו, לא משנה אם הוא על המגרש או על הבומר - חשוב שהוא יהיה . בין אם נסיך, או איש כפר פשוט. נוכחותו של אדם גברי בקרבת הגברת מהווה אינדיקטור למזל גדול, והיעדרה הוא צער אוניברסאלי והסטיגמה הציבורית "עוזרת זקנה".
ואז חלילה זה יתברר כמו בבדיחה ההיא ...
איך הם חולמים
אה, התקופה הקסומה הזו של אהבה נעורים: אה, אנחות, ריסים מושפלים ולחיים אדומות. הנשים המחוזיות הצעירות שלנו יושבות מאחורי מסכים צפופים על אדני חלונות רחבות, מציצות למרחק המעורפל של זכוכית המוצפת גשם ולוחשות: "איפה אתה הנסיך היקר שלי?" (זוכר את ג'יין אייר?). הילדה מתחילה אט אט להירדם וספר כבד נופל לרצפה מידיה, היא מצטמררת ופותחת את עיניה היפות: הווילון מורם וצעיר יפה תואר, לא מוכר, מחייך אליה, וסוס גזעי קשור ליד השער ... ככה הבנות מהמחוז חולמות לראשונה ואז הם פוגשים את נסיכיהם.
מאמינים בקוראים הרומנטיים התמים שלי? אבל לשווא. לא כל כך חולקים המחוזות על נסיכים. והאם רובם מסוגלים לחלום? לא, הוא לא יכול. הם, ברגע שהם מגיעים לגיל מסוים, כאשר אמהות כבר משוחררות לטיילות בערב, מתחילות לפתות באופן פעיל את כל הצעירים החופשיים במחוז. חצאית - בקיצור, עקב - גבוהה יותר, סיגריה בשפתיים מצוירות, פחית בירה בידך החופשית והלכי!
אז באופן אידיאלי ...
אז במציאות ...
על מי הם חולמים?
אתם שואלים, על מי יצורי המחוז הצעירים, הקלים, האווריריים והמלאים שלנו חולמים עליהם? הם חולמים על מי שיש לו פנים יותר מושכות (סליחה על אוצר המילים האוהדי). נערים כאלה עם מראה נועז מצליחים מאוד: בערבים נוהרים סביבם להקות צחוק מצייץ. עד שמישהו מפתה אותו ביופיו הדי כה גוון, או בגודל המשכורת של אביו. ואתם, קוראי הכנים, החלטתם שבגיל זה צעירים לא יודעים על החישוב? לא, הם יודעים. או שההורים יגידו לך: "התבונן מקרוב בבן של בתו של הדוד יורה." אם כי אהבה אפשרית. ובכל זאת, שכרם של הורים מעוטר בה לעיתים קרובות.
העניים והחנונים אינם מבוקשים כאן. תרצו או לא, נסיך עם "מריצה" מצליח כאן יותר מנסיך עם אופניים.
אדם ממושקף וממושקף, שחולם להיכנס, למשל, לאוניברסיטה פיזיקוטכנית, יישאר ככל הנראה לבד, במיוחד אם אביו אינו המשנה לנגיד.
אלה החיים, וכולכם אהבה, אבל אהבה. אגב, אתה גם צריך לדבר עם בחורה, אפילו עם פרובינציה, ולא רק, סליחה ... (אתה מבין למה אני מתכוון). נשים צעירות רבות מעיירות קטנות אינן מסוגלות לשלוט בנושא קשה יותר "איזו שמלה עלי ללבוש היום" ו"איפה לקנות נעליים זולות ויפות ". אז החבר'ה "המופרעים" משתעממים לאוניברסיטאות. רוב הבנות לא נשארות זמן רב בספריות, אלא שואפות: "כאילו לפני חברי כיתה של סבטקה, לאסוף את מר נ 'העשיר ולהתחתן."
מי נמצא בסוף
בחור מסכן וחכם עם משקפיים: בלי מכונית, בלי דמי כיס של הורים, בלי מטאטאים של ורדים לכל חגי השנה. מה, לאחר שקראתם את כל האמור לעיל, הפסקתם להאמין באהבה? לא - ה"דבר "הזה תמיד מתערב בצורה לא הולמת. אבל רק אם התסריט במקור הלך בדרך הנכונה: זוכר את הפרק עם אדן החלון, הספר והנסיך? המציאות סוחפת את הרומנטיקה משביל הגישה ומתנתת במצח נחושה את הסוס ללא השגחה.
בנות מחוזיות לעתים קרובות יותר מוצאות את אלו שמתוארות בחלק "על נסיכים מהפרובינציה": מה נותר לעשות אם החינוך היה מבוזבז בדיסקוטקים, צחקוקים, חברות, שתייה זולה וחבר'ה זולים. רק מעטות מהבנות הללו מבינות זאת (אין צורך באבנים בי).
כמו כן, מחוזות רבים סובלים מבעיות בדעותיהם שלהם. העצות של אימא כאן נתפשות כאמת, וכידוע היא איננה דורשת הפרכה.
אז הבנות הולכות על זו שבאהבה חיבבה את אמה (ראו פיסקה בגודל הארנק ההורי). הכלה, כמובן, אף פעם לא סופרת מסיבה אימהית כזו, אלא רק שמחה על גורלה הנשי המיושב.
P.S .: שלושת הלווייתנים הגרמנים הגדולים בגורל האישה: קינדר, קוש, קירשה* במחוזנו טרם איבדו את כוחם. ואני מעז לתת עצות לנשים פרובינציאליות: לשפר את החינוך ולשמור תמיד על חשיבה ביקורתית, לא משנה מי משפיע עליך: חברים, קרובי משפחה או אוהבים. ותאמינו באהבה.
*ילדים, מטבח, כנסייה
