הוא פגש אני יכול לומר די במקרה. הלכנו בערב קיץ אחד בפארק עם חבר, פגשנו אותו. הוא ניגש אלינו ושאל איפה ממוקם הקולנוע בעירנו. הופעתו מיד היוותה סוג של קלילות וקלות. כל כך חסר בחבר'ה המקומיים שלנו.
הוא נראה קצת משועמם וכנראה השתוקק אלינו מתשומת לב. לנה, חברתי, נראה שהוא אהב. אני מטבעי, זהיר יותר ושקול יותר, לא מיהרתי איכשהו להעריך את הזר. מהר מאוד נכנסנו לשיחה, ולמרות שהוא דיבר יותר עם לנה, היה ברור שהוא שם לב אלי מאוד. הראש שלי כאב בערב של בעיות בכל רחבי העולם ולא הייתי במצב רוח לפלרטט עם בחור. אפילו כל כך חמוד.
הערב שלנו נמשך עד כמעט חצות והצלחנו להראות לו לא רק את הקולנוע שלנו, אלא גם אטרקציות מקומיות רבות. לאחר שברחה למשמרת הלילה, לנה השאירה אותנו לבד וארטיום - זה היה שמו של הבחור המקסים הזה, שליווה אותי לביתי. זה היה קל איתו והיא נראתה מאוד כמו איזו דמות של מלודרמות אמריקאיות ישנות, עם החיוך ההוליוודי שלו.
הוא נפרד ממני, איכשהו הביט בי במיוחד, כאילו רצה לקרוא את מחשבותיי. באותו הרגע הרגשתי שמשהו מתעורר בי, ולא רציתי לאבד איתו קשר השארתי לו את מספר הטלפון שלי. סמסקי התחיל להגיע מייד, אבל לא היה לי מצב רוח לשיחות ארוכות, לאחר ששתיתי קפה הלכתי לישון.
בבוקר החלטתי לקום מוקדם, כי היום לחברה שלי יום הולדת מהעבודה, ועוד לא בחרתי מה לתת לה. התכוונתי ללכת למספרה, משם לחנות ולאנקה. אבל היא פתאום נזכרה בארטיום והבינה שאפשר לצאת איתו לערב. חייגתי למספרו - נראה שהוא אפילו הופתע מהשיחה שלי, אבל לא סירב לבלות איתי את הערב.
בדרך לסלון חשבתי עליו. עד עכשיו אני עצמי לא הצלחתי להבין מה כל כך מושך בו. חיוך מקסים או קולו הקטיפתי הצרוד? ככל הנראה השילוב שלהם. או שאולי פשוט נמשכתי לכל מה שחדש. כשראיתי אותו פעם שנייה התרשמתי הרבה יותר. ברור שהוא ניסה להרשים אותי ונראה ללא רבב.
לאחוז בזרועותינו הלכנו לאט לאט, והמתנו לאוטובוס פשוט לא יכולתי להוריד את עיניי. הם פשוט זהרו וזה היה נעים כפליים להבין שזו אני הסיבה.
היו הרבה אורחים בחגיגה, ועל רקעם נראה שארטם ואני אבודים. עם זאת, האנשים סביבנו לא היו כל כך מעניינים, ואנחנו נהנינו לתקשר זה עם זה. הוא דיבר הרבה ומעניין על עצמו, אבל התכונה העיקרית שלו ששחטה אותי הייתה שהוא מאזין מצוין.
הרגשתי בתקיפות שעם אף אחד לא הייתי כל כך קל, חופשי ונוח. הוא כמעט לא שתה, הוא התנהג בצורה מאוד מאופקת, אבל לא יכולתי שלא לשים לב לעניין בו הבנות הסתכלו עליו. כן, הוא יפה בטירוף ורק באותו הרגע הבנתי את זה סוף סוף.
כשהאורחים התחילו להתפזר, אנקה לא הביטה בי בצורה מעורפלת. נראה שהיא מבינה הכל, אבל לא התחלתי להסביר לה כלום, דחיתי שיחה גלויה בימי עבודה. נפרדנו ממנה ויצאנו לטייל עם ארטיום בעיר הלילה. הלילה היה רומנטי להפליא - הערב הזועף הוחלף בגשם חם ושמחנו ברגעים האלה כאילו אנו חיים בימים האחרונים. הלכנו ופשוט הבטנו זה בזה.
נאמר יותר מדי, ועכשיו, בלילה הזה, המילים היו מיותרות. לא ידעתי מה מצפה לנו קדימה, אם כי הרגשתי שבמשך תקופה ארוכה אי אפשר לשמור על התחושה הנפלאה הזו. ארטם היה אמור לצאת ברכבת הבוקר חזרה לסימפרופול. שנינו הבנו זאת ומתוך כך המשיכה שלנו התחזקה ורגשותינו התחזקו. את שארית הלילה בילינו בחדרו ונפגשנו עם שחר ביחד.
לא ישנו יותר מיום. זה היה היום האחרון לחופשה שלי, ולצערי, היום האחרון לפגישה שלנו איתו. למרות הלילה ללא שינה, ארטם נראה עליז ונמרץ. היה מעין חרטה בעיניו, שבאופן כללי הוא לא הסתיר. לא רציתי לשחרר אותו, אבל גם לא יכולתי להתחנן שיישאר.
אני לא יודע אם היא אהבה אותו או שזה פשוט היה תחביב. ובכל זאת לא יכולתי לראות אותו בתחנה בלי דמעות. הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן שזה לא הסוף, שהוא יתקשר ויבוא שוב. ידעתי שאולי ניפגש ביום מן הימים, אבל התחושה שאני מאבד משהו באופן בלתי הפיך לא הותירה אותי. לא כשהוא עלה לרכבת וגם לא בכיתי כשיצאתי מהתחנה.
