זהו סיפור מרתק על איך בחורה ניבאה אהבה ...
חיכיתי שלושה חודשים ליום הזה. המחשבה שהיום הזה הגיעה קצת הפחידה אותי. מעולם לא האמנתי למגדי עתידות, אך באותו יום, לפני שלושה חודשים, מסיבה כלשהי לא הבנתי, האמנתי. כנראה בגלל שרציתי את זה. וזה היה ככה ...
אני וחבר שלי הסתובבנו בפארק. ירד שלג דק. דיברנו כל כך עד שלא שמנו לב אפילו לזה. הזמנתי אותה לשבת על הספסל. ועכשיו, כשישבנו על ספסל והתבוננו איך יורד השלג, פתחנו בשיחה על החבר'ה. ולפני שהייתה שיחה כזו, אבל נמנעתי ממנה.
העובדה היא שפחדתי ממערכות יחסים, ולא יכולתי לתת למישהו, אפילו לא לחברתי, לברר על זה.
"אתה יודע, אני לא מבין דבר אחד: למה אתה לא יוצא עם מישהו?" אחרי הכל, אתה לא שטויות בעצמך.
"אני לא יודע." אבל, כנראה, לא פגשתי את זה שאאהב ממבט ראשון.
"אתה באמת מאמין באהבה ממבט ראשון?"
- כמובן! מה אתה לא?
- לא. זה לא קיים.
"אבל מכיוון שאני מאמין, זה אומר שהיא כן."
כמה קטן. תפסיק. אתה יכול רק לאהוב את מה שאתה יודע.
- לכל אחד יש דעה משלו.
ואז ניגשה אלינו אישה. היא נראתה לא מסודרת: שמלה אפורה ומלוכלכת, צעיף אדום דהוי, תיק שחוק על כתפה, משהו בצורת מגפיים, אבל הם כל כך נרמסו עד שהם דומים לגלוש.
- שלום! האם אוכל להצטרף אליך?
- שלום! כמובן שרק אנחנו כבר עוזבים, ענתה ידידי, שלא היה אדיב במיוחד, וגם רפש.
"אני מצטער להתערב בשיחה שלך, אבל שמעתי אותה שלא מרצון." אני יכול לעזור לך להביט ישר בעיניי, ענתה.
- מה? עניתי בעניין.
- אתה לא מאמין בספר עתידות. אני רואה דרך העיניים שלך. אתה כל כך חבוי שאתה מפחד לפתוח את לבך לאדם. חונכת אותך על ידי האם שאבא שלך נטש. וכנראה, מסיבה זו אתה חושש שלבך ישבר לך, כמו שאמך נשברה. הישועה עבורך היא אהבה ממבט ראשון.
"השתכרת?" או להתעשן? מה אתה מפטפט? חבר שלי צרח
- חכה. תן לה להמשיך, הייתי סקרן - מביט בחבר, אמרתי.
"אני גר בבית שממול." וכל יום באותה שעה אני יוצא לכאן לעזור לאנשים. אם אתה מסתכל עליי אתה עלול לחשוב: "איך היא יכולה לעזור?" אתה יודע, יש לי מתנה, אחרי הכל. אני רואה את עתיד האנשים.
"וראית את העתיד שלי?"
- כן. אתה אולי לא מאמין לי, אבל תקשיב.
- טוב.
- 8 במרץ, הגורל ייתן לך את שלו. תבינו שזו אהבה ממבט ראשון. והוא לא ישבור את ליבך, אלא ישמור עליו.
"זה הכל?" מעניין איך עזרת לה? שאל חברתי בספקנות.
"היא איבדה תקווה שהיא תפגוש את אהבתה." המשיכו להאמין.
"תודה," אמרתי והסתכלתי בעיניה.
חברתי ואני נפרדנו מחברנו וחזרנו הביתה. הם הלכו בשתיקה. כל אחד חשב על עצמו. חבר שבר את השקט.
"מוזר, למה היא רק ראתה את העתיד שלך?"
"אני לא יודע" עניתי, עדיין חושב על עצמי.
נפרדנו ליד ביתי. קמתי על הרצפה ונזכרתי במילותיה של אותה אישה על הוריי. היא אכן אמרה את האמת. וכל שלושת החודשים האלה חייתי בתקווה לפגוש אותו. ועכשיו הגיע היום הזה ...
כשהייתי מתעורר בעשר בבוקר, כרגיל הסתכלתי בטלפון. ההודעות הגיעו עם מזל טוב. ואז בראשי המחשבה: הגיע היום הזה. קמתי, בירכתי את אמי, עשיתי כמה מטלות בית והלכתי למסיבה שתוכננה על ידי חברי לכיתה ב- 23 בפברואר.
ובעודי שישבתי בדירתו של בן כיתה, התייסרתי מהמחשבות: "נו, איך אוכל להתאהב ממבט ראשון כאן? הדירה הייתה מחניקה: לא היו רק את חברי לכיתה, אלא גם בחורים מהתיכון. הלכתי למרפסת. היה שם בחור, הוא הסתובב אלי וחייך מתוק. חייכתי בחזרה.
אתה יודע, משהו בפנים התהפך, והופיע תחושה בבטני שלא חוויתי לפני אותו רגע.
"הי," הוא אמר.
"שלום," עניתי והסתכלתי עליו בעיניים.
-ממלא שם, הא?
- כן. הרבה אנשים.
- מה שמך?
- מרינה.
"ויטליק," אמר והושיט את ידו.
עם הדיאלוג הפשוט הזה התחיל הרומנטיקה שלנו, שנמשכת עד היום. סיפרתי לו על אותה אישה, על השיחה ההיא. אני לא יודע אם הוא האמין לי. אבל אני יכול לומר לך שכל חמש שנות היכרותנו הוא לא פגע בי. כמו שאמרה אותה אישה, "הוא דואג לליבי."
מעולם לא חדל להיות מופתע מזה שבמשך מספר שנים התראינו בבית הספר, אך לא שמנו לב לכך. ועכשיו, אינני יכול שלא להבחין בפרצופו בין השאר. עכשיו אני לא יכול לדמיין את החיים בלעדיו. ואני אסיר תודה לאישה ההיא. היא נתנה לי תקווה שיש אהבה כזאת שאני רוצה.
היא זו שעזרה לי לפתוח את לבי אליו. לצערי לא יכולתי להודות לה. ויטליק ואני הלכנו לפארק ההוא, הגענו אפילו לשעה בה פגשנו חברתי. הם חיכו עד שעות הלילה המאוחרות, אך היא מעולם לא הגיעה.
